Jeg hedder Jesper Waldvogel Rasmussen, jeg er lærer, debattør og forfatter. Jeg er homoseksuel og formand for LGBT-foreningen Dansk Regnbueråd.
Jeg står her i aften som en privat, bekymret borger. Jeg er ikke jøde. Jeg er kristen, dansk lutheraner - og en hjemmefødning, der kan se 17. generationer, eller sådan noget, tilbage på min slægt, som består af bønder, lærere, præster, borgmestre og en generelt, ja, lind strøm af offentligt ansatte. Så med jobbet som folkeskolelærer passer jeg med andre ord fint ind på stamtavlen.
At “passe fint ind” er nok vigtigt for de fleste af os - også for jøderne i Danmark. Og det gør jøderne, fordi jødernes tro på en række grundlæggende værdier gør dem danske.
Men de er stadig jøder. De vil altid også være jøder. Og i situationer som den, vi står i lige nu, er det igen blevet tydeligt, at det at være jøde ikke er risikofrit. Det er blevet farligt. Igen.
Da jeg boede i Los Angeles, fik jeg et venskabeligt forhold til manuskriptforfatteren Del Reisman. Han var en ældre herre, en spiller med mange år på bagen i Hollywood og en af mine yndlingslærere på den filmskole, jeg gik på.
Og han var jøde.
Den amerikanske filmindustri er fyldt med jøder og det er der en god forklaring på, for i 1930’erne flygtede mange af Nazitysklands og Østeuropas filmfolk - over 800 af dem, cirka - til USA og tog arbejde bl.a. i Hollywood, hvor de blev nogle af de kreative hovedkræfter bag de elskede film fra Hollywoods guldalder.
Da jeg første gang mødte Del og han hørte at jeg var dansk, lyste han op i et varmt smil og sagde:
“Jeg har fidus til danskerne. I tog jer nemlig af jeres jøder under krigen og fik dem til Sverige. Og du ved jo sikkert, at da Hitler beordrede, at de danske jøder skulle gå med jødestjernen, så blev jeres konge så oprevet, at han selv tog den på hver dag, når han var ude at ride - og snart havde alle i Danmark jødestjernen på i protest.”
Historien er jo, som alle her ved - desværre - en myte, hvad jeg syntes jeg måtte fortælle Del Reisman - men den dybe skuffelse, som jeg så i hans venlige øjne og levende ansigt, gjorde at jeg aldrig igen nænnede at afkræfte historien, når nogen i USA nævnte den for mig. Og det skete adskillige gange i mine år i USA. Så frem for at debunke den som en smuk myte, nikkede jeg bare og sagde “at der i hvert fald var nogle modige danskere, der gjorde, hvad de kunne.”
Lad os være ærlige: Nogle af dem tog sig jo også godt betalt for det. Forståeligt nok, måske - men det var altså ikke rendyrket altruisme.
Jeg har over det sidste år spekuleret på, om vores selv-forståede medmenneskelighed over for jøderne måske har udviklet sig til en historisk, lidt selvgod sovepude, som vi langsomt slumret behageligt ind på siden oktober 1943?
En uge efter 7. oktober var der et par hundrede mennesker samlet på netop denne plads til en stille, sorgfuld markering af den ufattelige tragedie, som vi også i dag er samlet her for at markere - det blodigste anslag mod jøder siden Holocaust.
Godt en uge efter igen, den 22. oktober - og altså endnu inden Israel havde begyndt sit militære modtræk - var der 30-40 tusind demonstranter på gaden. For Palæstina.
Rigtig mange var helt unge mennesker og børn, familier - både brune og hvide. Der lød dybfølte humanitære budskaber om at skåne civile palæstinensiske liv - men der var også budskaber, der underkendte Israels grundlæggende ret til at eksistere.
“Fra flodens bred til havet blå, Palæstinas grænser gå”, lød både dét - og det, der var værre. Og tonen og budskaberne er blevet skærpet ganske væsentligt ved de mange demonstrationer, der har været siden.
Hamas er, også her i Danmark, blevet hyldet som en frihedsbevægelse, og massakren italesat som noget selvforskyldt. Noget Israel havde i vente
Det er blevet sagt, at hvis Hamas nedlægger våbnene, så vil der ikke længere være krig.
Og hvis Israel nedlægger våbnene, så vil der ikke længere være et Israel.
Det synes indlysende rigtigt.
Jeg har svært ved at forstå - ja, tilgive - medlemmer af min generation, når de udtrykker antisemitisme eller direkte jødehad. Vi har haft Anden Verdenskrig tæt på via vores forældre og bedsteforældre. Vi er vokset op med en tydelig, levet forståelse af, hvad antisemitisme, nazisme og marxistisk kommunisme kan føre til. Lige om hjørnet fra os.
Vi har med andre ord ingen undskyldning.
Jeg har til gengæld brugt ret mange kræfter på at forstå, hvorfor empatien for Israel og jøderne synes at mangle hos så mange unge mennesker i dag. Statistikkerne er beskæmmende læsning i hele den vestlige verden. Også her i Danmark.
Mit bud på en forklaring skal findes i de unges nye menneske- og verdensforståelse:
I det, der kaldes Intersektionalitet.
Intersektionalitet er det helt grundlæggende i den »woke« doktrin. Det er kernen i en ideologi, som er baseret på normopløsning, nedbrydning af samfundsstrukturer, opløsning af køn og den biologiske familie.
Intersektionalitet forstår verden via såkaldte »magt- og privilegieanalyser« – analyser, der afgør »hvem man holder med« i verdens mange forskellige, komplicerede spørgsmål og konflikter.
Et eksempel: Copenhagen Pride bekender sig åbent til denne ideologi på deres hjemmeside, og udmøntede den i praksis tidligere i år, hvor de afkrævede deres sponsorer stillingtagen i Israel/Palæstina-konflikten, med krav til sponsorerne om at være mod Israel og for Palæstina.
Det var mange af vores største virksomheder ikke villige til, så de afbrød samarbejdet - men halvdelen af sponsorerne var villige. Og blev.
Priden for Palæstina, “Queers for Palestine” osv. - for de fleste mennesker er det absurde koncepter, for en homoseksuel mand som jeg, ville jo ikke få lov at overleve i Gaza, eller for den sags skyld i mange andre islamiske lande.
Og accepten af mig som Gud har skabt mig - og min overlevelse - er ret rimelige krav at stille til de samfund, der vil have min støtte.
I Israel er jeg accepteret.
I Israel bliver jeg ikke fængslet, tortureret eller slået ihjel … for at være mig.
For at være homoseksuel.
Men når man er et ungt menneske, er ytringsfrihed som vand i hanen, fordi man ingen levet forståelse har af realiteterne bag fx kommunisme eller nazisme - man har jo simpelthen aldrig mødt nogle, der har lidt under dem.
Og når man er et ungt menneske, som forsøger at navigere ind i en meget kompliceret verden, ja, så tilbyder den intersektionelle ideologi en bedragerisk, men besnærende enkel forståelsesmodel af vores verden - og menneskerne i den.
Intersektionalitet har resulteret i alt fra at vi har accepteret at lave medicinsk kønsskifte på børn, drenge i pigefodbold, til at vi nu også uden at blinke favner den ny-racisme, hvor man rangerer mennesker og tildeler dem rettigheder baseret på uforanderlige overflademarkører som køn, kønsidentitet og, allervigtigst, hudfarve og race.
I en »magt- og privilegieanalyse«, som den Copenhagen Pride og de mange unge demonstranter anvender, ja, der vinder Palæstina stort på de såkaldte intersektionelle (lidelses/krænkelses) point.
Palæstinenserne tildeles afgørende offerpoint, fordi de er »brune«, anses som trådt under fode og religiøst forfulgte. Forfulgte af Israel – og af det »hvide Vesten«, der hader islam og brune mennesker. Må vi forstå.
Israel, derimod, taber stort, fordi israelerne (og jøder generelt) på samme intersektionelle skala rangeres som hvide og succesfulde såvel som kolonisatorer/udbyttere og dermed som det værste af alt i den intersektionelle forståelse:
Undertrykkere.
Og dét er simpelthen dét.
Så overfladisk, umenneskeligt og historieløst er det regnskab. Og det er dét, navnlig de yngre generationer er blevet hjernevasket med - og som mange ikke tør sige fra overfor, selv om de mærker i maven hvor umenneskeligt og forkert det er - for så bliver de udskammet. Af deres egne - hvilket er noget af det man frygter mest, når man er et ungt menneske, og rigtig meget handler om at høre til.
Det må være svært at være ung jøde i Danmark i dag. For en ung jøde har vel lige så meget behov for at høre til i sin generation som alle andre. Der er fre-barer, rusture, Roskildefestival, højskoleophold, drømmen om at finde kærligheden - og man vil jo ikke skille sig negativt ud. Man vil gerne “passe ind”. Det er verdens ældste og mest almindelige, menneskelige mekanisme.
Frygten for social udstødelse er på ingen måde ny for jøderne. Den opsummerer vel nærmest jødernes skæbne. Vi kender jo alle sammen lidt til den frygt. Mennesker er et flokdyr, der ofte retter ind efter de stærkeste. Det er ikke altid vi magter at følge det indre kompas, vi burde.
Jeg føler mere og mere, at vi som nation har mistet kompasset - det historisk-menneskelige, kulturkristne kompas, der kan vise os en vej i tider som disse. Hvis vi forsager og forvansker historien, som jeg fortalte om før, ja, så mister vi evnen til at forstå os selv - og handle.
Spillereglerne for Danmark - det at være os - går med andre ord tabt.
Det bekymrer mig dybt.
Min generation har simpelthen ikke formået at give vores samfunds vigtigste erfaringer og værdier videre. Så de forstås af den unge generation. Så de mærkes. Så de lever. Så de giver mening.
Vi har forsømt at tage det klassiske og helt nødvendige intergenerationelle opgør, hvor de gamle siger benhårdt fra overfor de værste af de unges ideer - og lærer af de bedste. Så vi kan flytte os sammen.
Vi har i stedet med lidt konfliktsky smil - eller med blind begejstring for de unges nye tanker og begreber - accepteret selv helt ufattelig ringe ideer med et ‘nå, ja, sådan er deres generation jo - og de virker da langt mere avancerede og tolerante end vi var’.
Men det er overflade. For det her er hverken tolerance eller nye ideer. Det hele har været prøvet før i det 20. århundrede med forfærdende resultater til følge. Og metoderne? Ja, de er stadig de samme. Løgnen om, hvad det er, der virkelig foregår:
“Be kind”, er den tilsyneladende venlige, generationelle parole nu.
Men den fulde sætning, som aldrig siges højt, er:
“Be kind - or we will hurt you until you’re kind”.
Det ved de unge alt for godt nu. De ved, hvor nådesløs straffen er, hvis de ikke følger doktrinen. Hvis den sociale woke-kontrol fanger dem i at træde ved siden af. Hvis de ikke følger religionens dogmer.
Bordet fanger, for nu har de som generation - og vi som deres ukritiske voksne - købt ind på ideologien:
72 køn.
Forkvaklede magt og privilegieanalyser.
Mænd i kvindesport.
Ny-racistisk had til hvide mennesker, til vores historie - til os selv …
Og en eksplosion i verdens ældste had:
Hadet til jøderne.
Vi har som samfund fejlet på et helt eksistentielt niveau - og nu har vi en stor opgave foran os, som vi må løse - som vi skal løse - sammen.
For jeg er nødt til at tro på, at Danmark kollektivt kan vågne. At vi i 2024 kan opildnes af mere end velfærd og Vild med Dans.
At vi i fællesskab kan erkende - og glædes ved - nogle dybt væsentlige delte værdier. At vi kan genfinde kompasset og forstå, at det jødiske samfund i Danmark - ligesom alt andet, der er en vigtig del af os - ikke er noget, der består, uden at vi kæmper for det.
For dem.
Vi har - hver af os - til opgave at gøre myten fra Besættelsen til virkelighed. Og, når det kræves, rent faktisk realisere det, vi troede og håbede, vi var. At vågne og gribe resolut til handling - som den navnkundige Maude Varnæs i Matador og sige:
“Jeg kan køre!” - når der skal køres.
Det er jeg nødt til at tro på, at vi kan - og vil. Og i den ånd vil jeg slutte af med lidt Tennyson.
Sidste strofe i digtet Ulysses:
Skønt meget er væk, er dog meget tilbage,
Og skønt vi ej som fordum har styrke at flytte himmel og jord,
Så er vi endnu hvad vi er;
et jævnbyrdigt sind med heroiske hjerter,
Svækket af tiden og skæbnen, men viljen er stærk
Til at kæmpe, at søge, at finde, og ikke give op.
Befri Palæstina - og Israel - fra Hamas.
Tak.
My Speech at the Memorial Ceremony for the 7/10 Massacre in Israel
It was a great honour to be invited to speak at the beautiful, harsh, and moving commemoration of the first anniversary of the terrible massacre in Israel. The speech can be listened to and read below.
My name is Jesper Waldvogel Rasmussen, I am a teacher, debater, and author. I am homosexual and the chairman of the LGBT association Danish Rainbow Council.
I stand here this evening as a private, concerned citizen. I am not Jewish. I am a Christian, a Danish Lutheran who’s able to trace my relocation-resistant family lineage 17 generations back. Many have been farmers, teachers, vicars, mayors, well, generally a steady stream of public servants. So, with my job as a public school teacher, I fit right into the family tree, so to speak.
To “fit in” is probably important for most of us—also for the Jews in Denmark. And the Jews do fit in because their belief in a number of fundamental values makes them Danish. But they are still Jews. They will always also be Jews.
And in situations like the one we find ourselves in now, it has once again become clear that being Jewish is not without risk. It has become dangerous. Again.
When I lived in Los Angeles, I became friends with the screenwriter Del Reisman. He was an elderly gentleman, a Hollywood veteran, and one of my favorite teachers at the film school I attended.
And he was Jewish.
The American film industry is full of Jews, and there is a good reason for that, because in the 1930s, many of Nazi Germany’s and Eastern Europe’s filmmakers—about 800 of them—fled to the U.S., taking jobs in places like Hollywood, where they became some of the creative forces behind the beloved films of Hollywood’s golden age.
When I first met Del and he heard I was Danish, he lit up with a warm smile and said:
“I have great affinity for the Danes. You took care of your Jews during the war and got them to Sweden. And you surely know that when Hitler ordered Danish Jews to wear the yellow star, your king was so outraged that he wore it every day while riding, and soon everyone in Denmark was wearing the yellow star in protest.”
As everyone here knows—unfortunately—the story is a myth, which I felt I had to tell Del Reisman. But the deep disappointment I saw in his kind eyes and expressive face meant that I never again debunked the story when someone in the U.S. mentioned it to me. And it happened several times during my years in the U.S. So instead of debunking it as a beautiful myth, I just nodded and said, “Well, there were some brave Danes who did what they could.”
Let’s be honest: Some of them also made a good deal of money from it. Understandably, perhaps—but it wasn’t pure altruism.
Over the past year, I have wondered if our self-perceived humanitarianism toward the Jews might have been a historical comfort pillow that we’ve been resting on since October 1943.
One week after October 7th, a few hundred people gathered in this very square for a quiet, sorrowful commemoration of the unspeakable tragedy that we are here today to mark—the bloodiest attack on Jews since the Holocaust.
Just over a week later, on October 22nd—and thus even before Israel had begun its military response—there were 30-40 thousand demonstrators in the streets. For Palestine.
Many of them were very young people and children, families—both brown and white. There were heartfelt humanitarian messages about sparing Palestinian civilians—but there were also messages that denied Israel’s fundamental right to exist.
“From the river to the sea, Palestine will be free,” they chanted—and worse. And the tone and messages have become significantly harsher in the many demonstrations since. Hamas has, even here in Denmark, been praised as a liberation movement, and the massacre has been framed as something self-inflicted. Something Israel had coming.
It has been said that if Hamas lays down its weapons, there will be no more war.
And if Israel lays down its weapons, there will be no more Israel.
This seems evidently true.
I find it hard to understand—nay, forgive—members of my generation when they express anti-Semitism or outright hatred of Jews. We have had World War II close to us through our parents and grandparents. We have grown up with a clear, lived understanding of what anti-Semitism, Nazism, and Marxist communism can lead to. Right next door to us.
In other words, we have no excuse.
However, I have made great efforts trying to understand why empathy for Israel and the Jews seems to be lacking in so many young people today. The statistics are a highly worrying read across the Western world. Also here in Denmark.
My suggestion for an explanation lies in the new way that young people understand the human existence and the world today: In what is called Intersectionality.
Intersectionality is the core of the "woke" doctrine. It is at the heart of an ideology based on the dissolution of norms, the breakdown of social structures, the disintegration of gender and the biological family.
Intersectionality understands the world through so-called "power and privilege analyses"—analyses that determine “who to side with” in the world’s many different, complicated issues and conflicts.
An example: Copenhagen Pride openly subscribes to this ideology on their website and implemented it in practice earlier this year when they demanded that their sponsors take a stance on the Israel/Palestine conflict, requiring sponsors to be against Israel and for Palestine.
Many of our largest companies were unwilling, so they withdrew their sponsorships—but half of the sponsors were willing. And stayed.
Pride for Palestine, “Queers for Palestine,” etc.—for most people, these are absurd concepts, for a gay man like me would not be allowed to survive in Gaza, or for that matter, in many other Islamic countries.
And the acceptance of me as God created me—and my basic survival—are quite reasonable demands to place on the societies that expect my support.
And in Israel, I am accepted.
In Israel, I am not imprisoned, tortured, or killed… for being me.
For being a homosexual.
But when you are a young person, freedom of speech is like running water because you have no lived understanding of the realities behind, for example, Communism or Nazism—you’ve simply never met anyone who has suffered under them.
When you are a young person trying to navigate into a very complicated world, then the intersectional ideology offers a deceptively, but seductively simple model for understanding our world—and the people in it.
Intersectionality has resulted in everything from accepting medical gender transition for children to now also, without hesitation, embracing the neo-racism that ranks people and assigns them rights based on immutable surface markers like gender, gender identity, and, most importantly, skin color and race.
In a "power and privilege analysis," like the one Copenhagen Pride and the many young demonstrators employ, Palestine scores high on so-called intersectional suffering/grievance points.
The Palestinians are awarded significant victim points because they are "brown," seen as downtrodden and religiously persecuted. Persecuted by Israel—and by the "white West," which hates Islam and brown people. Or so we’re told.
Israel, on the other hand, scores very low because Israelis (and Jews in general) are ranked on the same intersectional scale as white and successful as well as colonizers/exploiters and thus the worst of all in intersectional thinking:
Oppressors.
And that’s it. That’s how shallow, inhumane, and historically ignorant the calculation is. And that’s what younger generations have been brainwashed with—and what many don’t dare to speak out against, even though they feel in their gut how inhumane and wrong it is—for then they will be shunned. By their own—which is one of the things you fear most when you’re young, and so much is about fitting in and belonging in a group of your peers.
It must be difficult to be a young Jew in Denmark today. For a young Jew has just as much need to fit into their generation as anyone else. There are parties, initiation trips, the Roskilde Festival, folk high school stays, the dream of finding love—and you don’t want to stick out. You want to “fit in.”
The fear of social exclusion is by no means new to the Jews. It probably sums up the fate of the Jews. We all know a little about that fear. People are herd animals, often aligning with the strongest. We don’t always manage to follow the inner compass we ought to.
I increasingly feel that, as a nation, we have lost our compass—the historically human, culturally Christian compass that’s able to show us the way and guide us in times like these. If we deny and distort history, then we lose the ability to understand ourselves—and to act.
The rules for Denmark—what it means to be us—are, in other words, lost. This worries me deeply.
My generation has simply not succeeded in passing on our society's most important experiences and values. So they are understood by the younger generation. So they are felt. So they live. So they make sense.
We have neglected to take on the classic and absolutely necessary intergenerational confrontation, where the older generation firmly rejects the worst of the young generation’s ideas—and learns from the best, allowing us to progress. Together.
Instead, with a slightly conflict-averse smile—or with blind enthusiasm for the new thoughts of the young—we have accepted even completely absurd ideas with a shrug, saying, ‘Well, that's just their generation—they seem far more advanced and tolerant than we were.’
But this is superficial. Because these are not new ideas. They have been tried before in the 20th century with horrifying results. And the methods? Well, they are still the same:
‘Be kind’ is the generational slogan now.
Yet the full sentence, which is never said aloud, is:
‘Be kind—or we will hurt you until you’re kind.’
The young know this all too well now. But they, and we as their uncritical adults, have already bought into the ideology:
‘72 genders’.
Deceptive power and privilege analyses.
Child gender transitions.
Neo-racist bigotry toward white Danes, vilification of our history—of ourselves.
And an explosion of the world’s oldest hatred:
Hatred of Jews.
As a society, we have failed on a deeply existential level—and now we have a huge task ahead of us that we must solve—together.
Because I have to believe that Denmark can collectively wake up. That in 2024 we can be motivated by more than government spending and Dancing with the Stars.
That we can collectively recognize—and rejoice in—some deeply essential shared values. That we can find our compass heading again and understand that the Jewish community in Denmark—like everything else that is an important part of us—does not persist without us fighting for it.
For them.
Each of us has the task of making the myth from the Occupation a reality. And, when necessary, actually becoming what we believed and hoped we were. To wake up and take decisive action—like fictional character Mrs. Varnæs from our nationally treasured tv series Matador, and say:
‘I can drive!’—when driving jews to safety is what’s required.
I have to believe that we can—and will. And in that spirit, I will close with a little Tennyson.
The last stanza of the poem Ulysses:
Though much is taken, much abides;
And though we are not now that strength which in old days
Moved earth and heaven, that which we are, we are—
One equal temper of heroic hearts,
Made weak by time and fate, but strong in will
To strive, to seek, to find, and not to yield.
Free Palestine—and Israel—from Hamas.
Thank you
האזינו לנאום כאן.
שמי יספר ולדווגל ראסמוסן. אני מורה, פובליציסט וסופר. אני הומוסקסואל ויושב־ראש ארגון הלהט״ב הדני ״מועצת הקשת הדנית״.
אני עומד כאן הערב כאזרח פרטי ומודאג. אינני יהודי. אני נוצרי, לותרני דני — בן למשפחה דנית ותיקה מאוד, שיכולה להתחקות אחר שושלת של כ־17 דורות של איכרים, מורים, כמרים, ראשי ערים ובאופן כללי, כן, זרם בלתי פוסק של עובדי ציבור. כך שבמובן הזה, עבודתי כמורה בבית ספר ציבורי משתלבת היטב באילן היוחסין.
“להשתלב היטב” חשוב כנראה לרובנו — גם ליהודים בדנמרק. והיהודים משתלבים, משום שהאמונה שלהם בשורה של ערכים בסיסיים הופכת אותם לדנים.
אבל הם עדיין יהודים. והם תמיד יהיו גם יהודים. וברגעים כמו זה שאנו נמצאים בו כעת, שוב התברר שלהיות יהודי איננו דבר נטול סיכון. זה הפך למסוכן. שוב.
כאשר גרתי בלוס אנג’לס, נרקמה ביני לבין התסריטאי דל רייזמן ידידות חמה. הוא היה אדם מבוגר, שחקן ותיק של הוליווד ואחד המורים האהובים עליי בבית הספר לקולנוע שבו למדתי.
והוא היה יהודי.
תעשיית הקולנוע האמריקאית מלאה ביהודים, ויש לכך סיבה טובה: בשנות ה־30 נמלטו יותר מ־800 אנשי קולנוע מגרמניה הנאצית וממזרח אירופה לארצות הברית, ורבים מהם עבדו בהוליווד והפכו לכוחות היצירתיים המרכזיים מאחורי הסרטים האהובים של תור הזהב של הוליווד.
כאשר פגשתי את דל לראשונה והוא שמע שאני דני, פניו אורו בחיוך חם והוא אמר:
“יש לי חיבה מיוחדת לדנים. אתם דאגתם ליהודים שלכם בזמן המלחמה והברחתם אותם לשוודיה. ואתה בוודאי יודע שכאשר היטלר הורה ליהודי דנמרק לענוד את הטלאי הצהוב, המלך שלכם הזדעזע כל כך עד שהוא עצמו ענד אותו מדי יום כשיצא לרכיבה — ועד מהרה כל דנמרק ענדה את הטלאי במחאה.”
כפי שכולכם יודעים, הסיפור הזה הוא למרבה הצער מיתוס — דבר שחשבתי שעליי לומר לדל רייזמן. אבל האכזבה העמוקה שראיתי בעיניו הטובות ובפניו החיות גרמה לי להחליט שלעולם לא אפריך שוב את הסיפור כאשר מישהו בארצות הברית יזכיר לי אותו. וזה קרה לא מעט בשנותיי שם. אז במקום לנפץ את המיתוס היפה הזה, פשוט הנהנתי ואמרתי שלפחות היו דנים אמיצים שעשו ככל יכולתם.
בואו נהיה כנים: חלקם גם קיבלו תשלום נאה עבור כך. אולי מובן — אבל זה לא היה אלטרואיזם טהור.
במהלך השנה האחרונה תהיתי אם תחושת האנושיות העצמית שלנו כלפי היהודים הפכה עם השנים למעין כרית נוחה של שביעות רצון עצמית, שעליה נרדמנו בשלווה מאז אוקטובר 1943.
שבוע לאחר 7 באוקטובר התאספו כאן, בדיוק בכיכר הזאת, כמה מאות אנשים לציון שקט ועצוב של הטרגדיה הבלתי נתפסת שאנו מציינים גם היום — המתקפה הקטלנית ביותר נגד יהודים מאז השואה.
ושבוע נוסף לאחר מכן, ב־22 באוקטובר — עוד לפני שישראל החלה במתקפה הצבאית שלה — יצאו לרחובות 30 עד 40 אלף מפגינים. למען פלסטין.
רבים מהם היו צעירים מאוד וילדים, משפחות — גם שחורים וגם לבנים. נשמעו מסרים הומניטריים כנים על הצורך להגן על חיי אזרחים פלסטינים — אבל היו גם מסרים שערערו על עצם זכותה של ישראל להתקיים.
“מהנהר ועד הים” — וגם דברים חמורים יותר. והטון והמסרים רק הלכו והקצינו בהפגנות הרבות שנערכו מאז.
חמאס, גם כאן בדנמרק, הוצג כתנועת שחרור, והטבח תואר כמשהו שישראל “הביאה על עצמה”.
נאמר שאם חמאס יניח את נשקו — לא תהיה עוד מלחמה.
אבל אם ישראל תניח את נשקה — לא תהיה עוד ישראל.
וזה נראה לי נכון באופן מובן מאליו.
קשה לי להבין — כן, אפילו לסלוח — לבני דורי כאשר הם מביעים אנטישמיות או שנאת יהודים גלויה. מלחמת העולם השנייה הייתה קרובה אלינו דרך הורינו וסבינו. גדלנו עם הבנה חיה וברורה למה אנטישמיות, נאציזם וקומוניזם מרקסיסטי עלולים להוביל. ממש מעבר לפינה.
במילים אחרות — אין לנו שום תירוץ.
לעומת זאת, הקדשתי מאמצים רבים להבין מדוע האמפתיה לישראל וליהודים חסרה אצל כל כך הרבה צעירים כיום. הסטטיסטיקות מבישות בכל העולם המערבי. גם כאן בדנמרק.
לדעתי, ההסבר נעוץ בתפיסת העולם החדשה של הדור הצעיר:
במה שמכונה אינטרסקציונליות.
האינטרסקציונליות היא הבסיס של דוקטרינת ה״ווק״. היא לבה של אידיאולוגיה המבוססת על פירוק נורמות, פירוק מבנים חברתיים, פירוק מושגי המגדר והמשפחה הביולוגית.
האינטרסקציונליות מבינה את העולם באמצעות “ניתוחי כוח ופריבילגיות” — ניתוחים שקובעים “בצד של מי עומדים” בסכסוכים ובשאלות המורכבות של העולם.
לדוגמה: Copenhagen Pride מצהירה בגלוי באתר שלה על מחויבותה לאידיאולוגיה הזאת, ובתחילת השנה אף דרשה מספונסריה לנקוט עמדה בסכסוך ישראל־פלסטין — עמדה נגד ישראל ובעד פלסטין.
רבות מהחברות הגדולות שלנו לא היו מוכנות לכך ולכן הפסיקו את שיתוף הפעולה. אבל מחצית מהספונסרים כן היו מוכנים. ונשארו.
“Queers for Palestine” וכדומה — עבור רוב האנשים אלה רעיונות אבסורדיים. כהומוסקסואל, אני הרי לא הייתי שורד בעזה, וגם לא במדינות אסלאמיות רבות אחרות.
והקבלה שלי כפי שאלוהים ברא אותי — והזכות שלי לשרוד — הן דרישות סבירות למדי מחברות שרוצות בתמיכתי.
בישראל אני מתקבל.
בישראל אינני נכלא, מעונה או נרצח… רק בגלל מי שאני.
בגלל שאני הומוסקסואל.
אבל כאשר אדם צעיר גדל בעולם שבו חופש הביטוי מובן מאליו כמו מים מהברז, בלי הבנה חיה של הקומוניזם או הנאציזם — משום שמעולם לא פגש מישהו שסבל מהם — האידיאולוגיה האינטרסקציונלית מציעה לו מודל פשטני אך מפתה להבנת העולם.
האינטרסקציונליות הביאה אותנו מלקבל שינוי מין רפואי לילדים ובנים בכדורגל בנות — ועד לאימוץ גזענות חדשה, שבה מדרגים בני אדם ומעניקים זכויות על בסיס סימנים חיצוניים בלתי־ניתנים לשינוי כמו מגדר, זהות מגדרית, ובעיקר צבע עור וגזע.
ב“ניתוח כוח ופריבילגיות” כזה, פלסטין מנצחת בגדול בנקודות ה״סבל״ וה״פגיעה״ האינטרסקציונליות.
הפלסטינים מקבלים נקודות קורבן מכריעות משום שהם “חומים”, נתפסים כמדוכאים וכרדופים דתית — על ידי ישראל ועל ידי “המערב הלבן” ששונא מוסלמים ואנשים חומים.
ישראל, לעומת זאת, מפסידה בגדול משום שהישראלים — והיהודים בכלל — מסווגים כלבנים, מצליחים, קולוניאליסטים ומדכאים.
וזהו.
כך שטחי, חסר אנושיות וחסר היסטוריה הוא החשבון הזה.
וזה בדיוק מה שהדור הצעיר עבר לגביו שטיפת מוח — ורבים אינם מעזים להתנגד לו, גם כשהם מרגישים עמוק בפנים עד כמה הוא בלתי אנושי ושגוי — משום שאז הם יוחרמו חברתית על ידי בני גילם. וזהו אחד הפחדים הגדולים ביותר של צעירים, שעבורם השייכות היא הכול.
קשה להיות צעיר יהודי בדנמרק כיום. גם לצעיר יהודי יש צורך עמוק להשתייך לדור שלו. יש מסיבות, טיולי היכרות, פסטיבל רוסקילדה, פנימיות עממיות, חלומות על אהבה — ואף אחד לא רוצה לבלוט לרעה. כולם רוצים “להשתלב”.
הפחד מדחייה חברתית אינו חדש ליהודים. במובן מסוים, הוא מסכם את גורלם ההיסטורי.
אני מרגיש יותר ויותר שאנו כאומה איבדנו את המצפן — המצפן ההיסטורי, האנושי והנוצרי־תרבותי שהיה אמור להראות לנו את הדרך בזמנים כאלה.
אם נוותר על ההיסטוריה או נעוות אותה, כפי שסיפרתי קודם — נאבד את היכולת להבין את עצמנו ולפעול.
כללי המשחק של דנמרק — המשמעות של להיות “אנחנו” — הולכים לאיבוד.
וזה מדאיג אותי עמוקות.
הדור שלי פשוט נכשל בהעברת הניסיון והערכים החשובים ביותר של החברה שלנו לדור הצעיר — כך שהם יובנו, יורגשו ויחיו.
במקום להציב גבולות ברורים לרעיונות הגרועים ביותר של הצעירים וללמוד מהטובים שבהם, קיבלנו כמעט כל רעיון חדש בחיוך מהוסס או בהתלהבות עיוורת.
אבל זה רק מראית עין.
אין כאן לא סובלנות ולא רעיונות חדשים.
כל זה כבר נוסה במאה ה־20 — עם תוצאות מחרידות.
והשיטות נשארו אותן שיטות:
“Be kind” — “היו נחמדים” — היא הסיסמה הידידותית לכאורה של הדור הזה.
אבל המשפט המלא, שאף אחד לא אומר בקול, הוא:
“היו נחמדים — או שנפגע בכם עד שתהיו נחמדים.”
הצעירים יודעים זאת היטב.
הם יודעים עד כמה אכזרי העונש אם לא מצייתים לדוקטרינה.
72 מגדרים.
ניתוחי כוח ופריבילגיות מעוותים.
שינוי מין לילדים.
גברים בספורט נשים.
שנאה גזענית חדשה ללבנים, להיסטוריה שלנו — לעצמנו…
והתפרצות מחודשת של השנאה העתיקה בעולם:
השנאה ליהודים.
כחברה נכשלנו ברמה קיומית עמוקה — ועומדת בפנינו משימה גדולה שעלינו לפתור יחד.
כי אני חייב להאמין שדנמרק יכולה להתעורר.
שאנחנו מסוגלים להתאחד סביב ערכים עמוקים ומשותפים.
שנוכל למצוא מחדש את המצפן ולהבין שהקהילה היהודית בדנמרק — כמו כל דבר יקר וחשוב בחברה שלנו — לא תשרוד אם לא נילחם עבורה.
למענם.
לכל אחד מאיתנו יש משימה: להפוך את המיתוס של תקופת הכיבוש למציאות.
וכשיידרש — לפעול באמת כפי שחשבנו וקיווינו שאנחנו.
אני חייב להאמין שאנחנו יכולים — ושאנחנו רוצים.
וברוח הזאת אסיים במעט טניסון.
הבית האחרון מתוך “יוליסס”:
אף שרבים הדברים שאבדו, רבים עוד נותרו,
ואף שאין בנו עוד הכוח שהיה בנו פעם להזיז שמים וארץ,
עדיין אנחנו מה שאנחנו;
לבבות גיבורים בעלי רוח שווה,
מוחלשים בידי הזמן והגורל, אך חזקים ברצון
להיאבק, לחפש, למצוא — ולא להיכנע.
שחררו את פלסטין — ואת ישראל — מחמאס.
תודה.
The above clip is from our nationally treasured tv series 'Matador' (Monopoly), 1978-82.
Endearingly neurotic and spoilt Mrs. Varnæs, (Maude) is the upper-class wife of bank director Hans Christian Varnæs. During the series Maude grows as a human being - and finally shows her mettle during the Nazi’s October 1943 round-up of the Danish Jews.
Tak.